פסק-דין בתיק ע"א 17686-11-10

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום ברחובות (כב' השופטת א' שטמר, סג"נ) מיום 30.8.10 ופסיקתה מיום  17.10.10 (ת"א 3711/04), שבו קיבל בית המשפט את תביעת המשיבה, הורה על פינוי המערערים מדירה ברמלה וחייב אותם לשלם למשיבה 44,277 ש"ח, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום הגשת התביעה בגין דמי שכירות ראויים.

על פסק דין קודם שנתן בית משפט קמא באותו עניין (ביום 17.12.06) הגישו המערערים ערעור לבית משפט המחוזי בתל אביב שהועבר לבית משפט זה (ע"א 4737-08-07). המערערים ביקשו להגיש ראיות חדשות שעל כן, בהסכמת הצדדים, בוטל פסק הדין הקודם והעניין הוחזר לבית משפט קמא להבאת הראיות החדשות. בעלי הדין הגישו את הראיות החדשות, ללא חקירה שכנגד, ובעקבות זאת נתן בית משפט קמא את פסק הדין נושא הערעור.

בשנת 1998 השכירה המשיבה את הדירה ברח' ..., (להלן: " הדירה"), להוריו המנוחים של המערער מס' 1 (" המערער") בחוזה לשכירות שאינה מוגנת. אביו של המערער נפטר בשנת 2000 ואמו נפטרה בשנת 2002 (הורי המערער 1 יקראו להלן גם "המנוחים"). קודם לשכירת הדירה, שכרו המנוחים מהמשיבה דירה בת 2 חדרים ברח' הרצל,בשכירות מוגנת לפי חוק הגנת הדייר (להלן: " הדירה הקודמת"). המנוחים ביקשו להחליף הדירה הקודמת בדירה בת 4 חדרים. הדיירים שדרו אז בדירה, משפחת יהושע אשר, הסכימו אף הם להחליף בדירות. משפחת אשר שכרה את הדירה הקודמת בשכירות מוגנת והמשיכה להיות דיירת מוגנת בה. לעומת זאת, המנוחים שכרו מעמידר את הדירה בשכירות רגילה, כעולה מחוזה השכירות שעליו חתמו. בית משפט קמא קבע כי ההורים גרו בדירה משנת 1993 אלא שהחוזה נחתם רק בשנת 1998, לאחר שניתן נגד המנוחים פסק דין פינוי, על פי תביעה שהגישה המשיבה ושהמנוחים לא התגוננו בפניה.

לאחר פטירת ההורים ביקשו המערערים להתגורר בדירה, אלא שנמצא כי אין להם זכות לכך, שכן הוראות חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, תשנ"ה-1998, דורשות כתנאי לזכאות, שהדייר הממשיך התגורר עם המנוחים בדירה לפחות 3 שנים קודם לפטירתם ושהמנוחים התגוררו בדירה לפחות 5 שנים. בית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב (עת"מ 1687/07) קבע  כי התנאי של מגורי הבן עם אימו משך 3 שנים לא התקיים, שעל כן אין הוא זכאי להיות דייר ממשיך. בפסק הדין הראשון של בית משפט קמא נקבע כי המשיבה לא הוכיחה שהמערער לא קיים את תנאי המגורים בדירה במשך 3 שנים, אלא שבפסק הדין נושא הערעור, לאחר קבלת הראיות הנוספות, נקבע כי תנאי זה לא התקיים.

עניינן של הראיות החדשות שהתבקשו בערעור הקודם, היה להביא את בית המשפט לקבוע שיש לראות את המנוחים כמי שהיו דיירים בשכירות מוגנת בדירה, להבדיל מדיירים בשכירות רגילה, מהטעם שהדירה הקודמת נשכרה בתנאים של שכירות מוגנת, וכריתת חוזה השכירות הלא מוגנת לגבי הדירה נעשתה עקב הטעייה ורשלנות מצד המשיבה, ובלא שהמנוחים הבינו את שנעשה. בקשר לכך נטען כי משפחת אשר שכרה את הדירה הקודמת של המנוחים בשכירות מוגנת. עניין נוסף בראיות החדשות עסק בהתקיימות התנאי של מגורי המערער עם אמו המנוחה משך 3 שנים לפני פטירתה.

בפסק הדין נושא הערעור בחן בית המשפט את טענות הצדדים, על יסוד הראיות החדשות.

באשר לשאלת התקיימות התנאי של מגורי המערער עם הוריו מצא בית המשפט כי המערער שב להתגורר בדירת הוריו רק ביום 11.6.01, שעל כן לא התגורר עם אמו המנוחה בתקופת שלוש השנים שלפני פטירתה.

באשר לטענת המערערים בדבר מעמדם כדיירים מוגנים לפי החוק, נקבע כי המנוחים לא עמדו על רישום זכויותיהם המוגנות בדירה, גם כאשר הגישה המשיבה תביעה לפינויים ממנה בשנת 1997, שבה ניתן פסק דין לפינוי, ואף לא שילמו דמי מפתח בגין שכירות הדירה. העובדה שיהושע אשר שילם דמי מפתח בגין הדירה הקודמת עומדת כשיקול נגד טענת המערערים. עוד נקבע כי אמנם המנוחים היו דיירים מוגנים בדירה הקודמת, אך בכך אין כדי להעביר את הזכות המוגנת לדירה. נדחתה טענת המערער שהוריו המנוחים האמינו לפקידי הרשות, עשו כדברם ולא דאגו להגנת זכויותיהם; בית המשפט סבר שמדובר בטענה מרחיקת לכת שלא הובאו לה ראיות מספיקות. בסופו של דבר, אימץ בית המשפט את הסכם השכירות כפי שנחתם, דהיינו, כי המנוחים כרתו עם עמידר הסכם שכירות שאינה מוגנת. בית המשפט לא קבע מדוע החליפו ההורים את השכירות המוגנת בשכירות שאינה מוגנת, אך ציין שייתכן שעשו כן מחמת שעמד כנגדם פסק דין לפינוי הדירה הקודמת, או אולי משום שהסכימו שזכויותיהם הם זכויות של שוכר רגיל.

לפנינו שב ב"כ המערערים וטען את הטענות שטען בבית משפט קמא, דהיינו, כי המנוחים לא הבינו את הבדלי הזכויות וטעו להאמין כי פקידי המשיבה לא יגזלו את זכויותיהם. אנו סבורים כי אין ממש בטענה זו. בית משפט קמא עמד בהרחבה על הטענה והסביר את הנימוקים שייתכן והיו להורים המנוחים. נוסיף על נימוקיו ונאמר שבסופו של דבר קיבלו המנוחים שכירות בדירת ארבעה חדרים במקום בדירה של שני חדרים, וגם שייתכן שלא יכלו או לא רצו לשאת בתשלום דמי מפתח.

גם בטענות המערערים באשר לקביעתו של בית משפט קמא כי המערער לא התגורר עם אמו המנוחה בתקופה של שלוש השנים שקדמו לפטירתה, לא מצאנו ממש. קביעת בית משפט קמא היא קביעה שבעובדה המיוסדת על ראיות שבאו לפניו, לרבות ביקורי המעגל (תכתובות אודות ביקורים של מפקחים מטעם המשיבה), שגם אנו עיינו בהם ואשר תומכים במסקנת בית משפט קמא. לא מצאנו בטענת ב"כ המערערים כי בית המשפט הסתמך על ראיות שהיו לפני בית המשפט לעניינים מנהליים ולא הובאו לפניו במלואן כדי לפגוע במסקנתו, שהסתמכה גם על ראיות אחרות, שהמערער לא הוכיח את טענתו לעניין מגוריו בבית הוריו בתקופה הרלוונטית.

לא מצאנו שנפל פגם בפסק דינו של בית משפט קמא. פסק דינו של בית משפט קמא מבוסס על קביעות שבעובדה, עפ"י חומר הראיות שבא לפניו, ולא מצאנו עילה להתערב בקביעות אלו. כך גם לא מצאנו עילה להתערב במסקנותיו של בית משפט קמא הנובעות מהעובדות.

הערעור נדחה.   המערערים ישאו בשכ"ט עו"ד של המשיבה בסכום של 2,500 ש"ח.

המזכירות תעביר את סכום שכר הטרחה למשיבה מתוך הפיקדון שהפקידו המערערים ואת יתרתו תחזיר למערערים.

ניתן היום,  י"ז  אדר ב תשע"א, 23 מרץ 2011, בהעדר הצדדים.